<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' סופרים פ"א</h1>
<h2>דף ו:</h2>
הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ומזוזות בלא שרטוט, אבל תפלין אין צריכין שרטוט, לפי שהם מחופים. ומכל מקום צריך לשרטט ד' שרטוטין סביב הגליון. ואם לא יודע לכתוב בלא שרטוט ישרטט הכל. ואם יודע לכתוב בלא שרטוט דנקרא הדיוט אם משרטטם, כדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת [ה"ב] ר' שמואל בר רב יצחק הוה אכיל, שמע צלותא וקם לצלויי, אמר ליה ר' מיישא, לא כן אלפן ר', אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והוא הדין בתפלין, כיון שפטור לשרטטן. אבל אומר ר"י כיון שאינו עושה (לא) משום חומרא [אלא] שלא יכתוב בעיקום לא נקרא הדיוט. וספר תורה צריך לשרטט בין כל שטה ושטה. וזהו קימית' דקאמר פרק קמא דמגלה [ט"ז ע"ב] דצריך שרטוט.
<h2>דף יט.</h2>
וזה תיקון הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב ספר תורה ותפלין ומזוזות. יקבץ עשן של שמנים ושל זפת או של שעוה וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומיבשין ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו, שאם תמחקנו נמחק. כתב ספר תורה ותפלין מזוזות במי עפצים וקנקנתום שאינו נמחק כשר. אבל כתב אפילו אות אחת מספרים, תפלין ומזוזות בשאר צבעונים חוץ מדיו, כגון אדום וירוק ושאר צבעים פסולין. ואומר ר"ת דיו של עפצים פסול, אבל דיו שלנו כשר ששורין קליפות עצים של פרוניר במים על האש ושולקן והמים קולטין לחלוחית הקליפות ומשחירין ומתייבשין לאחר זמן.
מותר לתת ארמינט בתוך הדיו ואין זה קנקנתום שבתלמוד לפר"ת.
<h2>דף כ.</h2>
מי שכתב אפילו הזכרה אחת מספר תורה ותפלין ומזוזה שלא לשמן של אזכרות פסולין. אבל שאר מילות אין צריך לשום המלה עצמה, שאפילו כתב בשם מילה אחרת כשר. והכותב השם אפילו מלך בישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. היה כותב שנים ושלשה שמות מפסיק ביניהם ומשיב.
<h2>דף מה:</h2>
צריך ליזהר בספר תורה ותפלין מזוזות מי הכותב, שאם כתבן גוי או ישראל משומד או מוסר או עבד או אשה או קטן פסולין ויגנזו, שנאמר [דברים ו'] וקשרתם וכתבתם, כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה כותב. כתבן מין ישרפו. נמצאו ביד מין וספק אם כתבן יגנזו, נמצאו ביד גוי כשירים. ואין לוקחין ספר תורה ותפלין מזוזות מן הגוים יתר על כדי דמיהם, שלא להרגילן לגוזלן ולגונבן.
ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבם על עורות בהמה חיה ועוף טמאין או על עורות שאין עבודין פסולין. אבל כותבן על עור בהמה חיה ועוף טהורין אע"פ שהן נבילות וטרפות. ולא יכתוב על עור דג טהור מפני הזוהמא, שאין זוהמתו פוסקת בעיבוד.
עורות ספר תורה ותפלין (ו)צריכין עבוד לשמן. ואומר רבינו ברוך, שצריך לומר בפירוש כשנותנן בעבוד אני מעבדן לעשות מהן דבר קדושה, וכן כשיכתבם יאמר בפירוש בתחלת הכתיבה אני כותב לשם תורת ישראל ולשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה. ואם לא עיבד לשמן פסולין לדעת המימוני ור"ח ור"ת, ולדעת רש"י כשרים. עיבדן גוי, אע"פ שאמרנו לו לעבד לשמן, פסולין, שלדעת עצמו עושה ולא לדעת השוכרו. אבל מנהג להניח הגוי לעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו, וכך התירו הגאונים, ודי בכך, דלדעת ישראל עושה. וכן הגוי אפילו בלא ישראל יכול לתקן הקלף של ספר תורה תפלין ומזוזות ולשרטטו מעצמו ואין צריך לשמן. כתב המימוני [פ"א מהלכ' תפילין הי"א], שמזוזה אין צריכה עיבוד לשמה. אבל לא מרבי' ברוך שצריך, דהא חמורה מתפלין מזוזה לעניין שרטוט ק"ו שתשוה להם לעניין עבוד.
מותרי קלפי ספר תורה תפלין ומזוזות מותר לכתוב בהם מה שירצה שאין בהזמנתם איסור ומעלין בקדש ולא מורידין. אבל בגליונם אסור לכתוב.
<h2>דף נד:</h2>
מי שכתב אפילו הזכרה אחת מספר תורה ותפלין ומזוזה שלא לשמן של אזכרות פסולין. אבל שאר מילות אין צריך לשום המלה עצמה, שאפילו כתב בשם מילה אחרת כשר. והכותב השם אפילו מלך בישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. היה כותב שנים ושלשה שמות מפסיק ביניהם ומשיב.
ספר תורה ותפלין ומזוזה שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו, לא כתבתי אזכרות לשמן, אינו נאמן לפוסלן, אבל נאמן להפסיד [כל שכרו. ולמה אינו נאמן לפסלן, שמא לא נתכוון אלא להפסיד] הלוקח וסבור שלא יפסיד משכירותו רק שכר האזכרות. ואם אמר ספר תורה זה או תפלין אלו עורותיהן [אינן] מעובדות לשמן נאמן אף לפוסלן, שהרי הכל יודעין כשאין העורות מעובדות לשמן שפסולין.
הרוצה לכתוב ספר תורה או תפלין או מזוזות יזהר בדיו ובעורות כמו שדין כל אחד חלוק מחבירו, וזה חילוקם, כמו שהלכה למשה מסיני, יכתוב ספר תורה בגויל במקום שיער, ותפלין בקלף במקום בשר, ומזוזה על דוכסוסטוס במקום שיער. וזה לך פירוש שם העורות ותקונם, לוקחין עור הבהמה או החיה ומסיר השיער ואחר כך ימלחנו במלח ויעבדנו בקמח, ואחר כך בעפצא ודוגמתו מדברין שמקבצין העור ומחזקין אותו וזה נקרא גויל. ואומר רבינו ברוך, דעבוד שלנו שאינו בעפצים כי אם בסיד ומים ומלח, עיבוד טוב הוא ואין צריך עפצא. ואם חילק העור בעביו לשנים אחר שהעביר השער ונעשה שני עורות, אחד דק והוא שממול השער ואחד עב והוא שמול הבשר, ומעבדו במלח וקמח ועפצים, כמו שכתבתי, או כיוצא בו. וחלק שמול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף. כל הכותב על הקלף במקום שיער או בגויל ודוכסוסטוס במקום בשר פסול. כתב ספר תורה על הקלף כשר, על הדוכסוסטוס פסול. כתב מזוזה על קלף או גויל כשר, שדוכסוסטוס נאמר למצוה.
עורות ספר תורה ותפלין (ו)צריכין עבוד לשמן. ואומר רבינו ברוך, שצריך לומר בפירוש כשנותנן בעבוד אני מעבדן לעשות מהן דבר קדושה, וכן כשיכתבם יאמר בפירוש בתחלת הכתיבה אני כותב לשם תורת ישראל ולשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה. ואם לא עיבד לשמן פסולין לדעת המימוני ור"ח ור"ת, ולדעת רש"י כשרים. עיבדן גוי, אע"פ שאמרנו לו לעבד לשמן, פסולין, שלדעת עצמו עושה ולא לדעת השוכרו. אבל מנהג להניח הגוי לעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו, וכך התירו הגאונים, ודי בכך, דלדעת ישראל עושה. וכן הגוי אפילו בלא ישראל יכול לתקן הקלף של ספר תורה תפלין ומזוזות ולשרטטו מעצמו ואין צריך לשמן. כתב המימוני [פ"א מהלכ' תפילין הי"א], שמזוזה אין צריכה עיבוד לשמה. אבל לא מרבי' ברוך שצריך, דהא חמורה מתפלין מזוזה לעניין שרטוט ק"ו שתשוה להם לעניין עבוד.
ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבם על עורות בהמה חיה ועוף טמאין או על עורות שאין עבודין פסולין. אבל כותבן על עור בהמה חיה ועוף טהורין אע"פ שהן נבילות וטרפות. ולא יכתוב על עור דג טהור מפני הזוהמא, שאין זוהמתו פוסקת בעיבוד.
